פסק-דין בתיק תא"מ 30293-10-10

1.         בפני תביעה להשבת כספים ששילמה התובעת, חברת ביטוח, ביום 10.1.10, על פי פוליסת ביטוח מקיף לרכב מסוג שברולט מס' רישוי 32-021-18 (להלן: "הרכב"). מחמת טעות. הטעות הנטענת היא שהתובעת לא ידעה ולא הייתה יכולה לדעת שלא קרה מקרה ביטוח של גניבה.

            הנסיבות שאינן במחלוקת הן שהבנים של הנתבע, המבוטח, השתמשו ברכב וביום 6.12.09 גילה הבן רועי שהרכב נעלם. מתוך חשש שהרכב נגרר מטעם עיריית תל-אביב-יפו  התקשר הבן רועי לעירייה לברר ונענה בשלילה. לפיכך ביום 7.12.09 הוא הגיש תלונה במשטרה על גניבה. בהמשך ביום 8.12.09 המבוטח הודיע לתובעת על הגניבה והתובעת אישרה ביום 10.12.09 שקיבלה את ההודעה. התובעת שלחה חוקר שהגיש דו"ח ביום 7.1.10 ולאור התרשמותו שהתביעה כנה, התובעת שילמה על פי הפוליסה.

2.         התביעה הוגשה כי אחר כך התברר שהרכב לא נגנב אלא נגרר על ידי עיריית תל-אביב. הנתונים של הנתבע ובניו שהרכב נגנב ולא נגרר נבעו ממידע שגוי שניתן ע"י עיריית תל-אביב-יפו או מי מטעמה ואותו מידע שגוי גם נמסר לחברת הביטוח, ולכן היא שילמה. התיקון של עיריית תל-אביב נעשה ביום 8.2.10, כ-4 חודשים אחרי הגרירה ומתן המידע השגוי. יודגש שהבירור עם מחלקת הגרירות של עיריית תל-אביב-יפו נעשה ע"י חברת החקירות מטעם התובעת, כעולה מדו"ח החוקר.

3.         במכתב של עיריית תל-אביב-יפו לחברת הביטוח, מיום 18.3.10, צוין כי לגרירה קדם הליך של הצמדה לרכב של דרישת פינוי תוך 60 יום, ביום 7.8.10 (תאריך שהוא על פניו שגוי וצ"ל 7.8.09 לפי עותק ההודעה שצורף - מ' ו'). אחר כך ביום 15.9.10 (שוב תאריך שגוי- מ' ו') נשלח לבעלים נוסבאום רועי מכתב דרישה בדואר רשום לפינוי תוך 15 יום. תזכורת נוספת נשלחה לבעלים ביום 12.10.09 ( נספח 3 לכתב התביעה). התאריכים הנכונים של ההתראות הנוספות לפי הצילומים של המקור הם: 24.9.09 ו-13.10.09. במכתב הוסף כי ביום 29.11.09 הרכב נגרר לחניון הרכב ונשלחה הודעה בדואר רשום שחזרה בציון "לא נדרש". ביום 7.2.10 עלה ברישום של משרד התחבורה, כי מדובר ברכב "גנוב" "ובעלות של הראל חב' לביטוח", ובהמשך ביום 8.2.10 יצר נציג העירייה, אגף לפיקוח, קשר עם נציג התובעת, וביקש לשחרר את הרכב תוך תשלום דמי הגרירה וימי האחסון ( נספח 3 לכתב התביעה).

            התובעת רכשה את הבעלות לאחר ששילמה למבוטח על פי הפוליסה.

4.         באי כוח הצדדים ויתרו על חקירות העדים. לפיכך הרישום בדו"ח החוקר מוחזק כנכון, דהיינו שעל פי בדיקתם הומלץ לקבל את תביעת הנתבע לתשלום על פי הפוליסה ובדיקה זו העלתה שהרכב אינו בידי מחלקת הגרירות של עיריית תל-אביב ( סעיף 2.5.6 לדו"ח החוקר). החוקר גם בדק את פלט השיחות של הבן רועי ממנו עולה שהוא גם דיווח מיד לאביו, הנתבע וגם עשה 5 ניסיונות במשך כ-7 דקות לברר האם הרכב נגרר.

5.         נטען ע"י התובעת כי מאחר ובפועל לא חל מקרה ביטוחי, על המבוטח להשיב את התשלום שקיבל. כי לאחר ההתראות שאין מחלוקת שהומצאו בהדבקה על הרכב, הגרירה  לא נכנסה להגדרה של "גניבה" ( סעיף 8א חוק שמירת הניקיון, התשמ"ו - 1984).

            הסמכות של הרשות המקומית לגרור משתרעת גם לגבי רכב שמושאר ברשות הרבים במקום אחד מעל 60 יום ללא קשר למצבו הנראה לעין ( סעיף 8א(א) לחוק שמירת הניקיון ).

            לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי הרכב הושאר עומד באותו מקום זמן ניכר. הבן רועי סיפר לחוקר כי הטסט לא חודש מחודש מאי 2009 בגלל חוסר הסכמה בינו לבין אחיו שעמו התחלק בשימוש ברכב, לגבי השימוש. כמו כן היה בין האחים ויכוח על תשלום דוחות של העירייה. הטסט גם לא שולם. הבן רועי מסר כי הרכב עמד במקום מותר לחניה כי היה לו תו חניה וגם כי ניקה את האבק כדי שהרכב לא יראה נטוש.

            אלמלא התקלה במסירת המידע הנכון, שנפלה אצל עיריית תל אביב-יפו, אזי בהעדר מעש של הבעלים, העירייה הייתה רשאית למכור את הרכב ולהפחית מהתמורה שתושב לבעלים את הוצאותיה ( סעיף 8א(ג) לחוק שמירת הניקיון) וכן את הקנסות הפתוחים. הנזק אפוא של הנתבע הוא שווי המכירה הכפויה פחות הקנסות והוצאות הרשות המקומית. על פי דו"ח השמאי מטעם התובעת ערך הרכב על פי מחירון מקובל עמד על 11,600 ש"ח אך במצבו כפי שהשמאי ראה אותו, היה צריך להפחית מסכום זה את התיקונים שהיה צריך לתקן בשווי של 6,916.25 ש"ח. לא הובאו ראיות האם הרכב הגיע למגרש שאליו הוא נגרר במצב טוב והפגיעות בו שתוארו על ידי השמאי, קרו אחר כך, הוא שזה היה מצבו כאשר נגרר.

            שווי הנזק של הנתבע, אפוא אינו יכול להעלות על הסכום שהיה מתקבל מהעירייה אלמלא התקלה במסירת המידע מהעירייה גם אם תאמר כי התובעת צריכה לשלם למבוטח כי הכשל היה שלה בקבלת הדיווח של החוקר שהרכב לא נגרר מבלי לבדוק זאת שוב מול העירייה.

בא כוח התובעת טען כי הביסוס המשפטי לתביעה הוא בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, תוך הפניה לפסק הדין מיום 18.4.04 של סגן הנשיא, כב' השופט צור, בת.א. 2701/02 (ביהמ"ש השלום ירושלים).

            מתוך הראיות עולה, כי בעת קבלת ההחלטה לשלם לנתבע, הנתבע לא ידע שהמידע שהרכב נגרר ולא נגנב היה שגוי ולכן לא חלה החלופה ב סעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי) אלא

            החלופה השנייה של טעות הדדית, סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי). חלופה זו אינה נותנת תוצאה של זכות ביטול החוזה לצד שטעה אלא  זכות הביטול כפופה  לשיקול דעת בית המשפט "אם ראה שמן הצדק לעשות זאת".

            הנסיבות שעמדו בפני סגן הנשיא, כב' השופט צור היו דומות בכך שהרכב נעלם ודווח כגנוב ועל פי הדיווח שולם על פי הפוליסה. לימים התברר שהרכב לא נגנב כי אם עוקל ע"י צד ג', מדינת ישראל, אגף הכנסה ומיסוי מקרקעין מחמת חוב מס רכישה בגין עסקה שלא יצאה לפועל. אף באותו מקרה המידע בדבר העיקול לא היה בידיעת הצדדים וגם לא בידיעת המשטרה.

            בית המשפט מצא לקבל את תביעת חברת הביטוח לבטל את החוזה והורה למבוטח להשיב את התשלום שקיבל על פי הפוליסה.

6.         התובעת עותרת לחייב את הנתבע לשלם לה את עלויותיה בגין העברת בעלות, הוצאות חקירה, שכ"ט השמאי, שווי הרכב לפי חוות דעת השמאי פחות ערך הגרוטאה שכן מצב הרכב לפי חוות דעת השמאי היה "אבדן מוחלט" וכן את הסכום ששולם לעירייה בסך של 2,180 ש"ח ( סעיף 10 לכתב התביעה).

            לא מצאתי שהנתבע צריך לשלם את עלויות הוצאות החקירה והעברת הבעלות. לא הוכח שהמבוטח הטוען לקרות מקרה ביטוח צריך לשלם עבור החקירה.

חיוב המבוטח בעלות שכ"ט השמאי - על פי הפוליסה בקרות מקרה ביטוח, המבטח נושא בשכ"ט שמאי כשהוא שמאי חוץ ( סעיף 15 לפוליסה, נספח 1 לכתב התביעה). הכשל במידע שאין מדובר במקרה ביטוח איננו בגלל המבוטח. הטעות של רועי הבן של המבוטח היא גם הטעות של התובעת, אך התובעת לא טעתה בגלל המבוטח אלא בגלל שממצאי החוקר (שאף הוא קיבל את המידע השגוי) לא נבדקו. לכן אין עליו לשאת בעלות זאת.